<h1>ראבי"ה סימן אלף ק"מ</h1>
<h2>דף לד.</h2>
שאילה [א.] בריש פרק כיסוי הדם (חולין פ"ג ע"ב) גרסינן במוקדשין היכא דמי וכו' עד וליבטליה. פירוש יהא נוהג במוקדש[ין] כיסוי הדם ואי משום דבעינן עפר למטה לתביה וליבטליה להניחו לעולם ומשני קא מוסיף אבניין. ופירש רבינו שלמה משום דכתיב הכל בכתב וכו'. וקשיא לי דהשתא משמע לן מהתם דמידת (קמתן) [קומתו] מעכב ואין להוסיף, ובפרק [קדשי] קדשים (זבחים נ"ה ע"א) משנינן בריש פיר' לא צריכא דבצ(י)ריה בציריה, ואמזבח קאי התם. ותו תניא בהדיא בההוא פירקי' (ס"ב ע"א) ומדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין ומסקינן התם ובלבד שלא יפחתינו ממזבח שעשה משה, וכי כת[י]ב הכל בכתב (הקרן) [אקרן] ויסוד וריבוע שכל מקום שנאמר בו המזבח מעכב. ואין לפרש בריש כיסוי הדם במזבח דמשה, דא"כ משכח' לה במזבח דשלמה. ותו דלפחו[ת] דווק[א], (ולא) [דלא] אשכחנן פחו' שבמזבחים טפי פחו' ממזבח דמשה, אבל להוסיף שפיר דמי.
[ב.] פרק קמא דשחיטת חולין (כ"ג ע"ב) בעי ר' זירא הרי עלי לחמי תודה והביא שאור מהו שאור דמאן וכו' עד אלא דר' יהודה לר' יהודה וסלקא בתיקו, לא ידעינן [אי] חמץ אי מצה הוה או ביריא. וקשיא לן דבריש כל המנחות באות מצה (מנחות נ"ג ע"א) אמרינן דבאות מצה דכתיב לא תאפה חמץ אלא מצה ופריך ואימא לא תאפה חמץ אלא שאור [שאור] דמאן וכו' עד דר' יהודה לר' יהודה ואיתותב, אלמא דפשיט' ליה דבריא הוא, דאי מצה הוא מאי פריך ליה דממעט ליה נמי מחמץ, ותו דאיצטרך קרא למעוטי ספקא.
[ג.] בפרק קמא דמנחות (ו' ע"א) משמע בהדיא דכלאי הכרם לית להו שעת הכושר וכן משמע בפרק המנחות והנסכים (שם ק"א ע"א—ע"ב) וכן נמי בפרק קמא דבכורות (ט' ע"ב) בהך דתניא הערלה וכלאי הכרם ובשר בחלב וכו' וקאמר ר' שמעון התם דאין מטמאין טומאת אוכלין חוץ מבשר בחלב הואיל והיתה לו שעת הכושר. ומדלא מודי בכלאי הכרם נמי ש"מ דלית להו שעת הכושר. ובפרק כל שעה (פסחים כ"ה ע"א) אמר אביי זאת אומרת כלאי הכרם עיקרם נאס' [הואיל] והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה. והשתא קשיא לי אהדדי, ואם נפשך לחלק בין כלאי[ם] לכלאים בקודם השרשה וב(י)גדולין, א"כ לודי להו ר' שמעון בכלאי[ם] דקודם השרשה כי היכי דפריך התם (בכורות י' ע"א) אפטר חמור אמאי לא מפליג ר' שמעון בין קודם עריפה לבתר עריפה. אבי העזרי.
תשובה [א.] הא דקשיא לך מההיא דכיסוי הדם דקאמ' קא מוסיף אבנין, ומפרש (תלמוד' דלא) ר' שלמה משום דכתיב הכל בכתב, וקשיא לך מדבצ(י)ריה בצוריה, ההוא לאו קושיא דהתם לא מיירי בגובה כי אם ברוחב. והא דקשיא לך ממדת רחבו וקמתו, נמי לא קשיא, חדא דנהי דעיכובא ליכא מצוה מיהא איכא דהא כתיב חמש אמות קומתו, [ו]אם איתא דכיסוי הדם הוו במוקדשין א"כ היה גבוה יותר. וקרא דהכל בכתב מייתי משום מזבח דשלמה. ונהי דליכא עיכוב אם כבר הקריבו את הקרבן, לכתחילה מיהא מעכב. וכה"ג אשכחן גבי סמיכה דאע"ג דאינה מעכבת, לכתחילה מהא מעכבת אף לגבי פסח דכרת בהאשה בפסחים (פ"ט ע"א). ועוד דבהא לא איירינן בזבחים לעשות גבוה יותר כי אם למעט גבוה אבל לעשו[ת] גבוה טפי איכא למימר דפסול מקר[א] דהכל בכתב. ודוקא דומיא דמידת רחבו, דהיינו לקצר, הוה מדת קומתו למעט. ויותר היה לך להקשות אין מוסיפין על העיר וכו' (שבועות י"ד ע"א), והאיך יוסיפו אמאי לא דרשינן מיניה לגמרי ביה כרת מה בית גבוה כו' כד[ד]רש ליה גבי רוחב. ועוד [יש] להקשות הא דתנן אין מוסיפין על העיר וכו', והאיך יוסיפו הא כתיב הכל בכתב, וכ"ת ע"י דרשת מקר[א], הא נמי קרא שינהוג כיסוי במוקדשין. וכ"ת היינו דווק[א] מקרא דבית, אכתי קשה דהא גבי פסיפס אמרינן בריש פרק שלישי דזבחים (ל"ג ע"א) הכל בכתב וגו', והתם לא כתיב מיעוט כדאמרינן גבי קרן ודכוות' דכתיב בהו המזבח.
[ב.] וההיא דריש כל המנחות דשיאור, ה"ק, מתקיף לה רב חסדא וכו' עד אלא דרבי יהודה לדרבי יהודה, ומדפש[י]ט ליה לרבי אמי דליכא לאוקמא קרא אלא (במשא) [במצה] ש"מ מיפשיט פשיט' ליה דשאור דרבי יהודה לאו בריא הוו ואין מספקא לן ולא מתמיה על דבר פשוט הוו כאשר דימו אחיי.
[ג.] (ר') [ו]אשר העמיק אחי שאלה מה היא בפרק קמא דבכורות ודפרק קמא דמנחות ודפסחים, נראה לי דלא קשיא מידי דבכל מקום נקט תלמוד' עורלה וכלאי הכרם בהדי הדדי משום דשוו איסורייהו והנהו כלאים דבכורות ודמנחות מיירי כשלא היה להן שעת הכושר דומיא דערלה כגון הגידול[י]ן וההוא דפסחים לא איירי בגידול[ין]. ולא תיקשי לן אמאי לא תני רבי (ישמעאל) [שמעון] דכל[א]ים מטמ' טומאת אוכלין כגון בשר וחלב בהנהו כלאים דהוו להו שעת הכושר, היינו טעמא כדפרישית [ד]בכל דוכתא תני ערלה וכלאים בהדי הדדי וטרח' ליה מילתא לפלוגינהו מהדדי. וכן יש לומר בההיא דמנחות. אבל לדידי קשיא לי בההיא דבכורות בין לרבנן בין לרבי שמעון, לרבנן ערלה וכלאים אמאי מטמאים טומאת אוכלין והלא נשרפין הן וטומאת אוכלין בעיא שיעור כביצה, וכיון דטעונין שריפה אמאי לא אמרינן כתותי מכתת שיעורי[ה] כדאמרי[נן] בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ג ע"ב) [א]סנדל המוחל[ט] וגבי לולב ושופר (ר"ה כ"ח ע"א). ואפילו אם תדחו[ק] לפרש דלא מהני טעמא דכיתותי מכתת אלא גבי מצות, קשה לי מדרבי שמעון דמשמע אילו היה להן שעת הכושר לערלה ולכלאים הוה מטמא טומאת אוכלין, ואמאי והא שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר כל העומד לשרף כשרוף דמי, וא"כ עפרא בעלמא הוא, דהכי פריך תלמודא בפרק המנחות והנסכים (מנחות ק"ב ע"ב) א"ל רב אשי לרב כהנא לרבי שמעון מדכל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לישרף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמ' טומאת אוכלין עפרא בעלמא הוה נינהו א"ל חיבת הקדש מכשרתן. והכא ליכא לשנויי הכי. ועוד קשיא לי בהך סוגיא דבכורות דמפר' מלת' דר' שמעון מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים עיקר אהתם איתמרה, ובהעור והרוטב (קכ"ט ע"ב) משמע דלא ידע תלמודא עיקר איתמר. אליעזר בר' יהודה.
האמנם כי רבינו שלמה פירש דמגבי טפי ממדתו. ותימא דהא על קירות המזבח היה מזה ומ(י)מצה כדאיתא פרק קדשי קדשים בזבחים (ס"ד ע"ב), ומעתה לא קשיא מה שהקשיתי, דלא היה מזה אלא על קרן מערבי[ת] דרומית לחטאת העוף, ועולת העוף על קרן מזרחית דרומית, וכיון שבכל מקום אינו מרובע היה נפסל המזבח כי ריבוע מעכב. ומיהו איכא לאוקמ' פירוש רבינו שלמה בשירי[ם] דדם שהיה (נמצא) [נמצה] על יסוד. אי נמי להך תנא דיליף התם בגמרא (ס"ה ע"א) [מה] (מ)הקטרה בראש המזבח אף מיצוי ור' אל[י]עזר בן יעקב סבר כל עיקר אינו נעשי' אלא בראש המזבח, ולדידהו הדרה קושיא מכיסוי לדוכתי. אבי העזרי.
תשובתי גם אשר השיב אדני על שאלתי דקמוסיף אבניין דפירש רבינו שלמה ולא תלמודא משום (ה)דכת' הכל בכתב, ופירש דבצר[יה] בצוריה מיירי ברוח[ב] ולא בגובה, ומדת קומתו הוה למעט דומיא דמדת רחבו, הא ליתא, דאכשהוסיפו בני הגולה קאי התם והיינו להרחיב כדפירש רב יוסף, אלא בעל כרחי' אין מעכב בין לקצר בין להרחי[ב] טפי, והכא נמי במדת קומתו אי בעי להגביה אפילו כשיעור בית יגב[י]ה דאין הקיש למחצה. והיינו טעמא דמצי להוסיף על העיר ועל העזרות דקרא אשכוח וכן תעשו וכל הני דבעינן בעניי תוספות עורת מיעוטא. והיינו טעמא גביה פסיפס דלרבות חלונות לא אשכחי קרא סמך אלא ל... ולא הוסיפו אלא היכא דאשכח קרא ואין מיעוט. ומהשתא לא תיקשי לן מידי. ותו לפי סברתך (דאמר) דאמרת דקומה ורוחב אף על פי שאין מעכב לכתחילה מיהא אין לשנות, אמאי לא תיקש' לדידך נמי דפסיפס אין לשנות לכתחילה. ומיהו לאו מילתא היא, דכיון דאין מעכבין, וכי משום דכת' חמש אמות קומתו וקאמר[ת] לאו דווקא דמייתי מהכל (דווק') בכתב אלא משום מזבח דשלמה, (ד)א"כ משכחת לה במוקדשין ובמזבח דשלמה וכן כתבתי בשאילה ראשונה. ובההיא סוגיא דזבחים (ס"ב ע"א) קש[ה] לי טובא דפריך והא כתיב הכל בכתב אלא אמר רב יוסף וכו' וגמיר מבית. ובמסכת (בכורות) [מדות (פ"ג מ"א)] היכא דעיקרא דמתניתין וכשעלו בני הגולה יליף לה במתניתין מדכת' (יחזקאל מ"ג ט"ז) והאריאל שתים עשר ארך בשתים עשרה רחב, ומדכת' אל ארבעת רבעיו (מאצעי) [מאמצעו] מודד, והיינו כפי מה שהוסיפו (ול)ואין לומר דלא שמיע ליה מתניתין. ותו אי כי בית הוסיפו עד ששים, והנה כל הבית מלא. ומה שפירש רבינו שלמה כי בית ומיהו לא הוסיפו אלא כפי צורכם, לא נהירא לי דמקרא דהאריאל דווקא נפק' עשרים וארבע אמות על עשרים וארבע אמות הוי מזבח. ונראה לי דבמידות קאי דווקא אמקום מערכה דהוו עשרים וארבע, ורב יוסף קא יליף ארבע עם מקום המזבח ובין תרוויהו איכא ששים ממש דמזבח שלשים ושתים וכבש שלשים ושתים בדרומ' והי[ה] פורח שתי אמות על יסוד וסובב כדאיתא בפרק קדשי קדשים (זבחים ס"ב ע"ב), והואיל ולא חשבינן יסוד וסובב מצד זה לא חשבינן שלשים נמי בצד אחר שכנגדו והשתא הוי ששים כולהו. ובפרק החליל (סוכה נ"א ע"ב) פריך והא כת[י]ב הכל בכתב אלא אמר רב יוסף קרא אשכח ודרש וכו'. והתם נמי הוי כעין פסיפס מה שהכניסו בחומ[ה] גזזוזטרא, והיינו טעמא כדפרישית, דבהא אית קרא לרבו[ת] ואין מיעוט.
ועוד נראה לי דאין קשה ממדות, והתם לא מייתי מהאריאל אלא שכ"ד על כ"ד היה ומיהו יחזקאל גופ[יה] מ"ל לשנות מניין של [מזבח] והכת[י]ב [הכל] בכתב [מיד] ה' וגו', הילכך צריך להכי פסוק הכת[וב] גבי בניין של דוד ושלמה דבשום מקום אינו מביא מקראי דיחזקאל, ואע"ג דמייתי מקרא (זכריה י"ב) ביום ההוא יגדל המספד וגו' בפרק החליל (נ"ב ע"א), התם לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא ואקל וחומר סמוך, ותו ההוא קרא לעתי[ד] כתיב והיכ' גמר מיניה, אלא ש"מ כדפרישית.
וההוא דבכורות לא כיונתה, דאי בגדולין מיירי (ד)א"כ (לאורי) [לודי] ר' שמעון (בהכי) [בהני] דקודם השרשה, דהא דקאמ[רת] טירחא ליה מלתא ליפלוגינהו, לית[א], דכוותא דוכתי במסכת ערלה וכלאים פליגנהו ודוק ותשכח. וכי היכי דבפטר חמור פריך לפלוג [בין קודם עריפה לאחר עריפה, לפלוג] בין כלאים לכלאים. ופטר חמור סתמא בקוד[ם] עריפה מיירי ואפילו הכי לא חשיב ליה שינויא. ותו ערלה גופא מנא לך דבגידול[ין] מיירי דוקא, הא קיימא לן (ירושלמי ערלה פ"א ה"ב) דמשעת נטיעה מונין, והואיל וכן (אמאי) [אימא] דמההיא שעת[א] נמי מתסר. ותדע דבחולין ובפסחים פריך מה לערלה שכן לא היה לה שעת הכושר.
והא דקשי[א] למר בערלה וכלאים כתותי מכתת שיעור[א], להויא כדברך מוכתת לחתוכות חתוכות, אפילו הכי מצטרף לכביצה. ולא דמי ללולב ושופר וסנדל המוחלט. דאין לפרש מוכתת דלהוי כמאן דלית', אלא כשבור דמי כדפיר'. ובכי האי גוונא אמרי[נן] בשילהי כיסוי הדם (פ"ט ע"ב) כמה דמיכתת טפי מעלי.
והא קשיא לי, [אפר] עיר הנדחת משמע בכיסוי הדם (פ"ט ע"א) דאסו' בהנאה, ובפרק כל שעה (פסחים כ"ז ע"ב) ובשלהי תמורה (ל"ד ע"א) תני כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה ואפר הק(ו)דש, וליתני אפר עיר הנדחת נמי, ואם תאמר אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ (ערובין כ"ז ע"א), א"כ ליתני מינה סייעא לרבי יוחנן בריש בכל מערבין (שם).
והא דקשיא למר ערלה וכלאים כיון דקיימ' לשריפה עפר בעלמא הוי, נראה לי דלא ק' מידי, דאי מטמינן להו לר' שמעון היינו משום שעת הכושר, דההיא (שאת') [שעתא] לאו לשריפה קיימ' אלא לאכילה, ולא דמי לנותר ופרה דפריך תלמודא עלייהו, והתם אע"ג דחשבי להו כזרוק וכפדוי היינו דווק[א] מהני לקבולי טומא[ת] אכל[ין], מיהו כיון דלא חזי לאכילה מעיל ולא טרק ונפדה עפרא בעלמא הוי. וי"ל נמי דלא אמרי[נן] כשרוף דמי אלא בכגון נותר ופרה דווקא משום דלאלת[ר] קיימי לשריפה כדאמרי[נן] בשילהי אילו דברים (פסחים ע"ג ע"ב) כל שפסולו (בקדש) [בגופו] ישרף מיד] ופירש רבינו שלמה כגון נותר ופיגול דלא בעי [עיבור] צורה. ואפילו לתנא דבי רבה דבעי (שם) לפיגול [עיבור] צורה ויליף לה מנותר דכל נותר לא סגי בלא [עיבור] צורה בפרק כיצד צולין (שם פ"ב ע"ב), מיהו לאלתר כדקאי באיסור נותר בעי שריפה וכן פירש רבינו ופיגול לרבה (בטר) [בתר עיבור] צורה בעי שריפה ומצי למימר נמי לרבה דאפיגול נמי לא אמרינן כל לשרוף כשרוף דמי ומשום הכי לא פרי[ך] במנחות אפיגול עפרא בעלמא הוו. וכן פרה קיימא לאלתר לשריפה לאחר שחיט' כדמפורש במסכת' פרה (פ"ג מ"ט). ואע"פ שיש לדחות דישרוף מיד לא אשמעינ' אלא דלא בעי צורה, ומיהו אי בעי להשוות' נמי עבי' במאי דבעי, לאו מלתא היא, חדא דחיישי[נן] לתקלה ולא אפשר למישדייה בכלי מאוס נמי משום דקדשים נינהו, ותו דבהלכ[ה] קמייתא דפסחים (ג' ע"א) גרסינן בעניין שלמים יכול יהא נאכל לאור ג' תלמוד לומר והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף, ביום שרפו ולא בלילה, אלמא דתכף בעינן שריפה אי לאו דמעט קרא שיש לשהי' עד היום ובעשה קאי ביום שלישי, אבל ערלה וכלאים לא קיימי לאלתר לשריפה ומצי להשהו[תם] מיהו בעי למירמינהו בכלי מאוס כדאמרי[נן] בפרק קמא דפסחים (כ' ע"ב) [ו]בהגוזל בתרא (ב"ק קט"ו ע"ב) גבי תרומה טמאה, הילכך לאו (נ)[כ]שרופין נינהו. תדע דבכלל אילו הן הנשרפין במסכת תמורה קתני נמי תרומה טמאה ואפילו הכי משהי ליה בכלי מאוס, הכי נמי על ערלה וכלאים דקתני הת[ם] בתמורה מצי להשהו[תם] והיינו טעמא דלא קתני בתמורה בהאי כללא נותר ופרה ופיגול דבכי האי שריפה לא איירי הת[ם]. ואע"ג דתני בתמורה חמץ בפסח, וקאי לאלתר לשריפה, היינו משום איסור בל יראה אבל משום איסור דאסור באכילה או בהנאה לא הוי אסור להשהות אי רמי ליה בכלי מאוס. אע"פ דר' יהודה בפרק כל שעה (פסחים כ"א ע"א) קאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ובעי לאגמורי מנותר, היינו לעניין הכי דבעי דווקא בשריפה ולא להשליך לים או זורה לרוח כרבנן אבל לשורפו מיד לא צריך לבער ביום ארבעה עשר, וטעמא משום בל ימצא ובל יראה כדילפינן בפרק קמא דפסחים (ה' ע"א).
והא קשיא לי שוב דבשלהי תמורה (ל"ד ע"א) אמרי[נן] אמרו לו אין מותר, פירוש משריפה לקבורה וכן איפכא, ומשק[ה] תרומה טמאה כדמוכח בהדיא התם בגמרא דקבורה דינו, וא"כ היכי שרי לעשותו זילוף להנא[ה הא] (א)לא הוי כעין קבורה אע"ג דנבלעין בקרקע. ותו היכי רמי ליה בכלי מאוס הא(י) אין מותר לשנות. ותו לא ידענ[א] נמי אמאי לא תני בהך ברייתא דמסכת בכורות (ט' ע"ב) ודמנחות והנסכים (ק"א ע"א—ע"ב) חולין שנשחטו בעזרה כדקתני בתמורה. והא דרבי שמעון בהעור והרוטב (קכ"ט ע"ב) לא מדיין אלא האי מלתא דר' שמעון דמתניתין קאי דרבי אסי ומסיק אסיפא ופשיט ליה תלמודא דאמתניתין נמי איתמרה וכן פטר' דאברייתא נמי דבכורות אמרה רבי אסי וליכא למימר הא אמר' חדא זימנא דתרי טעמ' דרבי שמעון רבי אסי ומהאי קרא נפקא נפק' דאי לאו דרבי אסי הוה איכ' למידחיי' אע"ג דר' שמעון בהעור והרוטב כדפרי' התלמוד. אבי העזרי.
תשובה הא דאמרת כי ההיא דמדת רחבו יכול להוסיף על הרוחב, אמת בהא מודינא לך. ואני לא אמרתי כן, אך כן כתבתי דמדת רחבו לא איירי אלא לקצר ובלבד שלא יפחתנו וכו', וכיון דתלמודא לא איירי בהא, מהשתא אין להקשות מהתם. וקרא דוכן תעשו לאו להוסיף את' אלא משום עניין אחר, והא מייתי לה בסנהדרין (ט"ז ע"ב) ודוק בההוא שמעת' דסנהדרין דוכן תעשו כמו שהיה לשם משמע ולא לשנות ולא להוסיף מפרכי[ה] דרבא ש"מ. גימטרא של (בנ"ע) [כן ע'] הוי ומשה הרי ע"א. והתירוץ השני מרפס איגרי שפרשת(י) דלא כת' מיעוט כת' עיר ועזר[ות] ומשמע (שפירושך) [מפירושך] כיון דלא כתיב (מה) [ביה] מיעוט לא, והדר (אמרי) [אמרת] דגבי(א) פיספס כיון דאין קרא לרבות אין לחדש אע"ג דלא כת' ביה מיעוטא. ומה שכתבת ותו כפי סברתך וכו', גם אני לא אמרתי אלא לפי כתבך הראשון, דלא שייך למימר אין הקש למחצה דאימור הכל בכתב וגו' בכל דבר נאמר והיכא דאפקיה הקש דבית אפקיה ופחות שנוכל יש להעמיד ההיקש מפני הפסוק. ויפה אמרת לפי דברך כי לא אצטרך להבי[א] קרא דהכל בכתב אלא משום מזבח דשלמה אבל במזבח דמשה לא צריך אלא קרא דחמש אמות, ואין לדחות עשה דחמש אמות משום עשה דכיסוי ומאי (אילימא) [אולמא], ועוד דשב ואל תעשה הוה [שאינו] (ש)עושה מעשה בידים.
ובהך סוגייא דזבחים לא ק[שה] מידי, כי ההיא דמדות כאשר אמרת. ואם הבית מל[א] ירחיבוהו דהא מוסיפין על העיר ועל העזרות. ואשר תרצת[י] על כלאי הכרם, אמת ויציב, כי ר' שמעון בת' ת"ק איירי וכיון דת"ק לא איירי אלא בכלאים דומיא דערלה (ד)איהו נמי לא בעי לחלק. ובההוא דפטר חמור לא כיוונת כי אדרבה פטר חמור דברייתא (כל אחר) [בלאחר] עריפה (דוודאי) [דראוי] לטמא טומאת אוכלין ולא כשהוא חי.
מה שכתבת מנא לי בערלה גופא דבגדולין מיירי דווקא הואיל (ומשמע) [ומשעת] נטיעה מונין לו וכתבת תדע דפרכינן מה לערלה שכן לא הוי לה שעת הכושר, הא לאו מילתא היא דאיסור ערלה וכלאים היכא כתי' גבי פרי כדכתיב (ויקרא י"ט כ"ג) וערלתם ערלתו את פריו, וההי' לא היה לה שעת הכושר קודם השרשה. ואל תשיבני למה, דשמ[א] הכי קים להו.
מה שפירשת(י) כתותי מכתת דכשבור דמי, אמת, אך בזה לא תירצת כלום דמאן לימא לן גבי סנדל דאם נשבר וחזר ותיקנו דלא הותרה לחליצה, ובשלמא גבי שופר שופר א' אמר רחמנא, ודכוות' גבי פירורין כי גבלת להו בהדיה הדדי דוודאי מצטרף. ואם נפשך לומר מפרק אילו קשרים [עי' קי"ב ע"א] עיין התם ולא קשה מידי.
והאי דקשיא לך אמאי (ליחשב) [לא חשיב] בהדי אפר אשרה (בהדי) אפר עיר הנדחת, (והיא) [הא] דחשב תרווייהו בפרק לולב הגזול כדי לפרושי אשרה דומיא דעיר הנדחת כדאיתא התם אבל בההיא דתמורה לא איבעי ליה למיתני עיר הנדחת לאגמורה אשרה דהא תני' אפר הקדש דלית ליה תקנתא בביטול. אי נמי תריץ ואימא הכי דלא תני' אפר עיר הנדחת משום [דלא] פסיק ליה דהא עיקר (עפר) אפר בסוף כיסוי הדם (פ"ט ע"א) היא.
קשה לי בההיא פרק כיסוי הדם כי מהדר לפרוכי אדרבה דאמר מצות לא ליהנות ניתנו, אמאי דחק נפשיה לקשי בהדי דידיה אדידיה דהא אמר רבא בפרק לולב הגזול (סוכה ל"א ע"ב) לולב של ע"א לא יטול ואם נטל כשר, ואיהו שרי עפר עיר הנדחת אפילו לכתחילה. ועוד דהתם משנינן אליב[יה] דעיר הנדחת אפילו בדיעבד לא.
ואשר באת לחלק בין שריפת ערלה וכלאי הכרם לפרה, אין נראה לי תירוץ הראשון אלא כתירצך האחרון נכון לתרץ. אבל מה שאמרת דחמץ בפסח נחשב בתמורה לאו משום איסור הנאה אלא משום איסור בל יראה, לאו מלתא היא דהא בההיא דתמורה סתמא כר"י דאמר (פסחים כ"א ע"א) אין ביעור חמץ אלא שריפה כדאיתא בשלהי תמורה, ואיהו יליף חמץ מנותר בפ"ב דפסחים (כ"ז ע"ב), וכי היכי דנותר שריפתו מיד חמץ נמי לא שנא, ואע"ג דשתיק התם ר"י על כרחי' לא חזר בו מדסתם לן תנא כוותיה בתמורה. וגבי פיגול לא נהירא לי מאי שכתבת דהא לר"ש פיגול אינו מטמא טומאת אוכלין בהמנחות ונסכים. ועוד בפיגול קתני בהדיא הת[ם] דקתני (מנחות ק"ב ע"א) ושנשחט חוץ לזמנו וכו' ותנא ושייר טומאה וכל שפסול[ו] בגופו וכו'. ודקשיא לך בההיא דתמורה דאין מותר לשנות, תריץ דהא קתני התם את שדרכו ליקבר יקבר, (והיינו) [והנהו] משקין זילופן היינו קבורתן כאשר פירשת(י) שנבלעין בקרקע ואע"ג דמתהני מצוה היא אמרה תורה בשעת ביעורו תיהנה ממנה. ו[ה]היא נמי דקאמ' דשדי לה בכלי מאוס לא תיקשי לך, היינו עד שעה שישרפנו וכי היכי דלא ליתו עד ההיא שעתא לידי תקלא. והא דקשיא לך אמאי לא תני בההיא דבכורות ודמנחות חולין שנשחטו בעזרה, איכא למימר דבפלוגתא לא קא מיירי הת[ם], ואיכא למימר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. וא"ת אמאי לא חשיב בפ"ב דקידושין (נ"ו ע"ב) חמץ בפסח, י"ל דמתניתין התם ר' יוסי הגלילי היא דאמר (פסחים כ"ה ע"ב) חמץ בפסח מותר בהנאה. אליעזר בר יהודה.
